צרו קשר
בלוג: מסע אישי 
 
 



כל הצילומים באתר - יפה כפיר

9/3/2014

כשיעל, בתנו, ואחות של טל בתי הבכורה, נהרגה בפיגוע חבלני לפני 10 שנים הרגשות הטביעו אותי, וגם התובנות.
מיד ידעתי - היא לא תחזור.
זה היה נורא מכל מה שאפשר לתאר. גם כעת דמעות שוטפות אותי, והכאב מוחץ לי את הלב.

הזמן כמו הזמנים, תמיד, לא נעצר לרגע, והחיים שוצפים איתו.
האמהות שלי אליה נחתכה, כמו בסכין,
כמוסכין חתך המוות את חיי, ניפץ את כל החלומות.

אחת התובנות אשר היו לי אחרי הטקס, הקבורה, וההתכנסות של כל החברים הייתה פשוטה, ברורה:
לא רק אני.
יש עוד.
רבים.
שהכאב פילח את ליבם.
ומי שלא קרה לא שום אסון – גם הוא יכול, אתי, לשאת את הכאב שלי, לתמוך בי.

מעולם לא מדדתי את עצמת הכאב, שלי, של חברי, מהר מאד הבנתי שאני לבד לגמרי - וגם לא לבד בכלל. זה בו זמני, וגם עניין של החלטה.
הבנתי: הדרך היחידה לנשום, לחיות, ליצור ולקיים את החובה שלי כלפי עצמי, ובני ביתי, ומשפחתי וחברי – הדרך לקיים את החובה להיות, לחיות היא עם עזרה של אוהבים וחברים.

וכך - מאז ועד היום, אני נתמכת ותומכת, צוללת לתהומות וממריאה אל על.

את ספר השירים"מעבר לכאב"אספתי וכתבתי בימי מחלתו של עמירם.
בין כפר תבור למחלקה ההמטולוגית ברמב"ם היה לי זמן לחשוב, לכתוב ולהרגיש.
עם עמירם היו חמש שנים של חברות טובה, שלוש שנים של נישואים, שנתיים מחלה ואהבה גדולה.
וכשהלך ולא חזר יותר היו לי חברי, ואוהבי לשאת את הכאב, ללכת הלאה.

הספר הודפס, ואיש אשר שיריו שלו נוגעים גם בחיי קרא אותו, והזמין אותי לקייםערב לכבוד המלחמה על החיים, והשמחה והשפיות עם הכאב והאבדן. זהו יעקב ברזילי, שאת שיריו אני אוהבת זה שנים רבות. היום יעקב הוא יושב ראש אגודת הסופרים והמשוררים בישראל. יעקב יזם את הערב, שיתקייםבבית אגודת הסופרים והמשוררים ביום ג, 13.5.2014 בשעות 19:30 – 21:00
אני מזמינה אתכם, לבוא, להשתתף אתי במאמץ לחיות חיים טובים, יפים, עם הכאב.

   

 7/2/2014

מה שהיה ומה שיהיה:

שני הדברים קשורים זה בזה:

שנה לפרידה עמירם - אני נפרדת מן הבית של חיינו המשותפים: עוזבת את כפר תבור, עולה לירושלים.מכרתי את הבית, קניתי לי דירה יפה בירושלים (בשכונת גילה).
עוברת.
בעוד שבוע.

חוזרת לחיים, ללימודים, למסעות, למשפחה שלי. ועוד אכתוב על כך.באשר לעמירם - מפגש של חברים לעבודה, לטיולים, לאהבת החיים ולסקרנות שלא נגמרת: בקיבוץ שלוחות ביום א 11.2.2014 אחרי הצהריים.

הנה ההזמנה:

בס"ד
יפתח לך ה' את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו.." (דברים כ"ח )
...
הנכם מוזמנים להשתתף ביום עיון
לציון יום השנה לפטירת חברנו
עמירם סימון ז"ל

שיתקיים אי"ה יום שלישי י"א אדר א' (11.2.2014בחדר האוכל בשלוחות

תוכנית היום

טיול אל בריכות הדגים בהנחיתו של יחיאל נזרי, מרכז ענף הדיג של קיבוץ שלוחות. 
נפגשים ליד שער הכנסיה אל הקיבוץ בשעה 13:45.

15:30 התכנסות וכיבוד קל
16:00 
תפילת מנחה
16:15 
יוסי קנר
קווים לדמותו של חבר , שותף בעבודה וחובב מטאורולוגיה.
16:45 
הרב מיכאל סטבון מורידי גשמים - עיון באגדות התלמוד.
17:15 
-הרצאה: תחזית מזג האוויר - מדע או אומנות?
18:15 
תפילת ערבית




 
נובמבר 201

שלושה ימים ברמת הגולן היו ימים של קסם: פינוק, ואני איני רגילה לפינוקים. אכל טוב ויין ומלון נעים ואנשים שמחים. אכתוב על כך. וגם צילמתי, וגם אחזור לשם עם חברים
יוני 2013
עמירם לא יהזור הביתה, זה כבר ברור.
כמעט חצי שנה עברה, הזמן אץ רץ בורח לי.
אחרי מותו נסעתי ונסעתי.
הצער התערבב בתחושת הבדידות החריפה, וגם בחופש לעשות כרצוני
.לפתע אף אחד לא מחכה לי בבית. לא חייבת כלום.
אחרי שנתיים של מחויבויות בלי סוף, בתי חולים ופחד וכאב - פתאום הכל פתוח. אין עוד פחד, רק הידיעה שתם, ולא יחזור, והכאב חובט. חובט.
נסעתי ונסעתי.
הייתי.
בשוויץ, באלפים , בשלגים. על האגם.
בפאריס.הקפואה והקודרת של החורף.
ברפובליקה הדומיניקנית. כיף. ים. חופים נהדרים. ואנשים חמים וחברים חדשים. .
בסיציליה ובדרום איוטליה. בטיול גדול.
ושוב בסיציליה ובדרום איטליה להדריך טיול.
ובצפון ספרד.
ועוד ביקור ארוך בסנטיאגו דה קומפוסטלה.
וחזרתי. עכשיו אני כאן.
נחה באמת. ומתרגלת.
מוזרת לחיים. ליצירה. . לאהבה. למשפחה, לנכדים, לאנשים שכאן, אתי..

יוני 2013,
היה טיול קצר וטוב מאד.
איטליה וסיציליה.
חזרתי אל הבית, אל העמק, אל החברים. ואל המשפחה.
כאן הכי טוב.



ספר השירים - מעבר לכאב: קישור לרכישה באתר סטימצקי:

עשר שנים בלי יעל: ערב של מפגש עם חברים, להיזכר ביעל כי עברו עשר שנים ליום שממנו היא נעדרת מחיינו כאן.
עשר שנים - ואנחנו כאן, וניפגש להיזכר, ולשוחח, ולשמוע את שירת המקהלה של בית הספר בו למדה, לזכור אותה, לחשוב עליה, להיות ביחד.
את הכאב הבעתי במילים קטנות ממנו, מלים צנועות, לא חשובות, לא מביעות אלא קצהו של הצער והסבל. בספר. של שירים. "מעבר לכאב" זה שם הספר, אסוף של שירים על העדרה ועל חיי ללא בתי הצעירה.
המפגש יתקיים ביום שלישי 28, במאי, בשעה 19:30 בבית אריאלה (הספריה העירונית ליד מוזיאון תל אביב ) בתל אביב..
 
פרטים על קרן יעל קרן סיוע פרטית וצנועה, שלי, לנשים במשבר באמצע חייהן, ללא בן זוג.

ברכבת מלוזאן לפריז
פברואר 2013
מוצא
מעבר ליומיום שלי
מעבר לאובדן
לזכרונות
ולתקוות שהתנפצו
יש מציאות אחרת
אני
נוסעת
ברכבת לפריז
זוכרת
יש מוצא
תמיד אפשר אחרת
יש עוד דרך

מוקדש לגיסתי האהובה
מלכה סימון
מקיבוץ שלוחות

חוט דקיק
כאן שלגים מכל כיוון
הכל אפור ולבן
שחור
עצים
קרחים
בתים
עומדים
בנוף קפוא
כלואים
אני דוהרת בבועה שקופה
זרה ויחידה
וחוט חמים. דקיק
של אהבה
קושר אותי
אליך





2/2/2013
עמירם נפרד מן החיים ביום חמישי בערב, 17.1.2013.
זה היה בבית, הייתה כמעט שעת חצות.
החזרנו את גופו לטבע למחרת בשעות הבקר, בבית הקברות בקיבוץ שלוחות.
אני מזמינה, את מי מכם שיכול להתפנות בהתראה קצרה כזו, בעוד שבועיים, להיפגש לזכור את עמירם בקשר אל הטבע ואל חברים.
סדר הזמנים:

1. מפגש בבית גבריאל על הכנרת: נגיד מילים לעמירם ונחווה את הטבע דרך עיניו ורגשותיו של דוד מונסנגו, חבר משנים רבות.
אחד החלומות הרבים שעמירם לא זכה להגשים היה מסע לאנטארקטיקה, לראות בעלי חיים. דוד מונסנגו יספר על מסעותיו, וידריך אותנו בתערוכה נהדרת של 60 צילומים עוצרי נשימה מאנטארקטיקה, ומעוד ועוד: בעלי חיים גדולים וגם קטנים מאד אותם בחן בעיניו הרגישות וצילם במומחיות וקפדנות אשר מאפיינות אותו כל כך, ובעיקר באהבה

2. אחרי הצהריים נסע אל ביתנו בכפר תבור (20 ק"מ מבית גבריאל) להיפגש, לאכול ארוחת צהריים משותפת ולהיות ביחד עם צילומים ועוד הדים לחיינו המשותפים, הקצרים.

3. ביום ראשון, 17.2.2013 נקיים אזכרה בבית הקברות והתכנסות.

א. ביום ששי 15.2.2013 בשעה 09:15 בבוקר התכנסות בבית גבריאל (יש להביא בחשבון כשעתיים ברוטו נסיעה מתל אביב).
ארוחה משותפת בכפר תבור: אני אכין גבינות צ'רקסיות, כיסוני גבינה ועוד קצת. אנא הביאו גםמשלכם, לפי טעמכם, ללא בשר.
סיום משוער בשעה 15:00 בכפר תבור.

ב. ביום ראשון 17.2.2013 אזכרה בבית הקברות של שלוחות והתכנסות למשפחה ולחברים – השעה טרם נקבעה. כפי הנראה אחרי הצהריים.

כדי שנוכל להיערך אני מבקשת להודיע על כוונה להשתתף, תודה!.


31.12.2012
המסע האישי שלי ושל עמירם הביא אותנו שוב אל מול הים, למחלקה ההמטולוגית ברמבם.

כבר שלושה שבועות, עם הפסקות קצרות בבית, שאנחנו חווים את מערכת הבריאות הציבורית.

עכשיו אנחנו כאן, במחלקה ההמטולוגית בחדר פרטי משלנו אחרי שבועות של הכרות מעמיקה עם הפנימיות - פנימית ח, פנימית ה.

צוותים, רופאים ואחיות והעובדים, של מלאכים. ולא פחות. אנשים מסורים וטובים, ובעלי מקצוע.

והתנאים - בלתי אפשריים.

המהומה, הרעש, המגע הלא פוסק עם אנשים זרים.

להיות סגור בין וילונות, בלי מגע עם השמיים, אור השמש,

לא טוב, לא פשוט, ובעיקר - לא בריא. מסוכן לבריאות החולים.

ולא אכביר מילים.


6.12.2012

בקר טוב. יום גשם, ואני רואה בכל פינה ליד הבית מראות שקוראים לי - צלמי! לקטי את היופי הזה.....
ביום ששי הייתי בשוק הפשפשים ביפו. גם שם שפע של מראות, ואני בתוכם: שקופה ומשתקפת -

הקליקו כאן להמשך...


אני קוראת.
זה עונג - כעת אני חורשת קצת ספרי מסע - באופן וירטואלי נעה על הגלובוס.
ג'והן מיור - הוצאת נהר - מסעות באלסקה. חוויה עוצרת נשימה.
קוראת ספר על הליכה בשביל האלפאצ'ים... אני בעיצומו: מושך את הלב, התיאור של איך יוצאים לדרך. איך הופכים את החלום למציאות.
וגם קניתי - את הודו של עזריאל קרליבך.....

בשבח האיטיות - זה היכה בי, בתוך מרוץ החיים:
הטיסה המתמדת,
התסכול הקבוע, שלי, ואלי גם שלכם?
שאני לא מספיקה. לא מספיקה.
תמיד אותה תחושה - שיש יותר
ווכולם כבר שם - רק אני עוד לא הגעתי.
הקליקו נא על צילום כריכת הספר - משמאל:

המאמר מרגש,
ואני מצרפת אליו צילום ספסל על שפת אגם ז'נבה
בביתה של חברתי שאיפשרה לי שבוע של מוצא מן המירוץ המטורף
 


19.10.2012
יום אחד אחזור לאזור האגמים של אנגליה.
אין לי צילומים של הירוק ההוא, לצערי...
הייתי שם לא פעם, מדריכה בטיולים מאורגנים,
בודקת כל הזמן את השעון, מהר, צריך, עוד לא היינו, מה יהיה....
הייתי שם. ואהיה.

אשב על שפת אחד האגמים, אולי, למשל ULSWATER שאהבתי. במיוחד. אשב - ואצטט את וויליאם וורדסוורת:

"שוֹטַטְתִי כְעָנָן, גַלְמוּד,
אֲשֶר יָשוּט לוֹ בִגְבָהָיו,
וְהִנֵה פִתְאוֹם רָאִיתִי גְדוּד,
הֲמוֹן שֶל נַרְקִיסֵי זָהָב.
עַל חוֹף אָגָם, בְצֵל עֵצִים,
בַרוּחַ מְרַקְדִים־דָצִים.....

ובגירסה האנגלית - הד ישיר למחשבתו של המחבר -
 
I wandered lonely as a cloud
That floats on high o'er vales and hills,
When all at once I saw a crowd,
A host of golden daffodils;
Beside the lake, beneath the trees,
Fluttering and dancing in the breeze.

14.10.2012
כעת אני בבית,
פוגשת את אשר ניגלה בעצירה מוחלטת.
פנאי היא הוויה זרה לי. מה עושים בו?
מה עושים עם התחושה של ההחמצה, כשהעולם סואן רוגש וחי לו את חייו המופלאים - ורק אני נישארתי מאחור?
אני לומדת מה עושים במצבים כאלה..
לא פשוט, שונה מכל ההתניות אשר טבועות בנשמתי: ללכת, לבקר, לצאת, לראות, לחוות, לקלוט במצלמה פיסות חיים ממחוזות זרים לתוך המציאות שלי...
עכשיו זה לא ללכת, לבקר, לצאת......
עכשיו זה כאן.
עכשיו זו הרעות, החברות. עכשיו זה להיות בשביל אדם אחר. לא בשבילי.
עכשיו זה לא רק מה שבי הולם, שואף, חולם.
עכשיו זו הפוגה כפויה שמפנה מקום למשהו אחר.
לנתינה ללא תנאים. להתמסרות. לויתורים, כניעה לכוח שחזק יותר משנינו.
להבנה שלא הכל אצלי ביד.
להבנה שיש מקום סופי אשר ממנו לא חוזרים, וכל חיי אני חושבת שאחיה לנצח...
כעת מרשה קצת ליגון, לצער, לדמעות לפחד ולכאב להיות,
בצד החלומות.
הוּא הָיָה אוֹמֵר,
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,
בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,
בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף,
בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,
בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,
בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,
בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה,
בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,
בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,
בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
ואני אומרת - אני מסכימה!
בן ששים לזיקנה. ואני בת ששית ושתיים.... והזיקנה טובה לי.
אני אוהבת להיות בת ששים ושתים, עם הכאב, והחלום.

2 אוקטובר 2012
הטיול לסקוטלנד ולאירלנד יצא לדרך - בלעדי. נשארתי כאן, כי אלה החיים שלי עכשיו.
להיות. לתמוך. לשמור. לדאוג. ולעזור.
זוהי האחריות אשר לקחתי על עצמי.
זוהי מהות האהבה אשר ביקשתי .
זו הבחירה שלי כעת: לוותר על הבחירות שלי,
ולהיות - פשוט להיות.
בשביל, למען..
לא בשביל עצמי.
ספטמבר 2012
עוד מעט, בסוף החודש, בראשית הסתיו, לסקוטלנד ולאירלנד.
שוב.
כיף.
אני מאד שמחה.
שמחה מצפה למפגש חוזר עם הירוק, התרבותי, המורכב כל כך פוליטית ומבטיח שיש גם פתרון לסיכסוכים. ויש גם מוסיקה ונוף ושיר וזמר והאנשים תמיד כל כך סימפטיים....
אני מאד מאד שמחה.
 
 
אוגוסט, 2012
שנים שלא הייתי כל הקיץ כאן: בארץ, בלחות, בזיעה, בדביקות, במזגן, בגעגועים למשהו אחר.
זה קשה, מצמית, סותם לי את המחשבות, לא טוב.
לפעמים אני חושבת שהמזרח התיכון הוא לא טוב, ועדיף לא להיות כאן.
ואז, מהר מהר, באים הזכרונות: שואה, הורים, דודים דודות שנשרפו בתנורים, אומרים לי - אין לאן ללכת.
למרות הכל.
למרות הכל הבית כאן. למרות המוות של יעל בתי שנהרגה כאן בסכסוך הזה, חסר תוחלת, חסר סיכוי לפתרון.
אולי זה לא שפוי כל כך. איני יודעת. אולי זה לא שפוי לחיות כאן ולחשוב כאילו כלום, כאילו שהכל בסדר.
בקיץ כאן עם איומי המלחמות וצל איראן וכל ההפחדות - אני חושבת על מקום אחר.
אומרת לעצמי - אולי ללכת למקום אחר. לקצת, לא לתמיד, רק בינתיים. לזמן מה.
יודעת שאני כאן לזמן מה.
בגיל ששים ושתיים אני יודעת שעשרים שנה שעוד נותרו לי, הלוואי, זה רק זמן מה.
הנה צילום מאירלנד.
מציאות צוננת. הקלה בחום. זה רק חלום, ורק לזמן קצר - אבל אני רוצה לחזור לשם.
רוצה לשם - נשארת כאן.


יוני 2012
הרבה דברים קורים לי לאחרונה, החיים לא קלים בכלל ולפעמים אין לי אויר לנשימה.
ב תוך כל זה החיים כמו החיים - זורמים.
לפני ימים מעטים, פתאום, פגשתי אשה אחת, אשה שהיא באמת גדולה מן החיים.
הספר עוסק בנושאים שלא מדברים עליהם.
ניצול,
פגיעה מינית,
סחיטה רגשית, נושאים שכל אשה חוותה, ובמיוחד אשה כמוני שהיו ויש לה פרקים של עצמאות, וגם בדידות, בלי בעל וחבר אהוב לחלוק אתו את החיים.
זה לא פשוט בכלל, ובעיקר לא מדברים על זה.
יותר קל להעמיד פנים שהכל בסדר ושאני סיפור של הצלחה.
ולא אוסיף דבר – הכל ברור.
אני ממליצה מכל לב לקרוא את ספרה של ניצה סקולניק "שלום לך מסה הקטנה". זה לא הסיפור שלי, הוא שונה לגמרי משלי.
אבל הוא מטפל בכאב ובבדידות כל כך הרבה נשים חוות.
וגם מציע פתרון גדול, תקווה והחלמה.

 


באופן לא צפוי ומאד ספונטני הזדמנתי ללוזאן, שוייץ.
כאן אני יושבת לי מול האגם, גבוה, מול המים, ומברכת את מזלי הטוב ואת היכולת שלי ללכת עם החלומות שלי בלי פחד.
לקצר סיפור אישי לגמרי - את חברתי בשוייץ הכרתי במקרה, באופן לא צפוי.
החלפנו מכתבים במייל, והתיידדנו.
אני - רדופת היכרויות אחרות, שהיו מעין "BLIND DATE" ולא עלו יפה - חששתי.
אודה.
וחברי - הם לא ממש עזרו -
את בכלל מכירה אותה?
ואיך את נוסעת לבית זר בלי לדעת בדיוק אל מי?
 
אני - נתתי גם הפעם אמון : אמרתי לעצמי - מה יכול להיות?
לקחתי את עצמי בשעה של צורך עז במנוחה, עליתי על מטוס ובאתי אל בית ואשה שלא הכרתי קודם.
וזה חלום, והגשמה של משאלה, ומתנה של החיים.
 
 
וכך אני רוצה להיות תמיד:
נותנת אמון. והולכת עם החלומות. ונוסעת. ופוגשת. ומאמינה.
וחווה תמיד נופים ואנשים שלא היכרתי.
 
ותודה לך, נאוה, על חברותך ועל נדיבותך.

 
7.5.2012
קמתי בבוקר.
ראיתי.
יצאתי.
צילמתי.
פשוט
ראו נא כאן
:
30.4.2011
 
אתמול שוחחתי עם חברה טובה בליגיאנג.
מקום חלום, ואמיתי.
בסין.
הנה צילום מפארק הדרקון השחור בפאתי העיר בשבילכם, חברים.
 
 
 

 
 


מרץ 2012
תל אביב בלילה היא לא תל אביב ביום.
...ואני - חשבתי שאני מכירה את תל אביב.....
בתל אביב בלילה - גיליתי משהו אחר:
חיים מסוג אחר, שמח ועליז וקצת פרוע, מחוץ למושגים שלי בכפר תבור.
חיים אשר מושכים אותי מאד.
מעוררים אותי מאד.
לריקודים, למוסיקה, להתרגשות, לתעוזה, - לכל (טוב - כמעט לכל...) שתל אביב שופעת - בלילות!
 


פברואר 2012 - יום אביב חינם. טיילתי קצת, נטענתי בהרבה כוחות, שמחה ויופי, וקרוב קרוב לבית.
תל בית שמש מוצף כלניות, ומנזר בית ג'ימאל משלים את היציאה מן הבית לטיול מלא יופי וגם משמעות.
 
בית ג'ימאל


ינואר 2012
יצאתי עם נשות "מסע נשי" ליום נשים בשפלת יהודה - חוויה זכה שלא זכיתי לה כבר זמן רב:
מפגש עם נשים שבחרו לחיות מחוץ למציאות שלנו - לחיות חיים שקטים.
 
חשבתי שאין דבר כזה.
יש.
ויש לו גם מחיר - של הויתור.
הויתור השלם על מה שבעיני נחשב כל כך - המסעות, ההיכרויות, היצירה, הצילומים והכתיבה והבית והזוגיות והילדים - כל מה נותן טעם לחיי...
 
שתי נזירות פגשתי - מפגש קצר אך מרגש מאד.
הקליקו נא על הצילום -
 
מנזר בית ג'ימאל


דצמבר 2011
התוודעתי מקרוב אל שני שבילי הליכה חדשים בגליל התחתון: שביל ישו ושביל הבשורה: שני שבילים קרובים ומקבילים כמעט, ומובילים את ההולך בין נצרת לכנרת שניהם מאפשרים למטייל הנוצרי התבוננות, הרהורים
קדושה ועליה לרגל ומפגש עם מציאות של היום והתבוננות בגליל של ישו ותלמידיו יעד חדש, מענין ומאתגר
וגם - ממש ליד הבית
 


 
18.11.2-11 - חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב
 
 
את, אחותי שנולדת באתיופיה - פגשתי אותך לזמן קצר מדי:


 

נובמבר 2011
חזרתי מדרום אמריקה. היה טיול שמח.
הנה הצילומים של ה מטיילים. תודה לכם, חברים יקרים על טיול נהדר שחוויתי אתכם.
ותודה גם לחברת פגסוס על ביצוע מושלם ותמיכה ברגעים קשים ולא צפויים שיש תמיד ביבשת הזו.


בקיץ הבא אהיה בת 62, צעירה לנצח...
הזמן רץ, יותר מהר ממני.
החלטתי להתייחס אליו לשם שינוי ברצינות.
זה זמן שלי ללכת למקומות חדשים, ולעשות דברים שעוד לא עשיתי.
די להיות מדריכה עם אחריות ודברים שחייבים לעשות ואנשים לשמח. הגיע הזמן לשמח את עצמי.|
ניפגש בדרכים – אך אני אהיה אותה מטיילת עצמאית שאותה אנו פוגשים לפעמים.... משהו כמו זה – ראו נא כאן.

לכל חברי לעבודה – עונה מוצלחת מסעות יפים לרוב - ממני.

אני - עוד טיול אחד אני מדריכה – והוא הגדול בטיולים.
ואחר כך – השמיים הם הגבול שלי.
התחלתי להדריך טיולים בשנת 1979.
32 שנים.
קשה להאמין.
עכשיו זה זמן טוב מן ללכת קדימה, ובצעדים גדולים.
לכולכם - תודה על שנים רבות של שיתוף פעולה ותמיכה.
נכתב בפוארטו נטאלס, כשאני כאן אני חושבת שזה המקום הכי יפה בעולם.
מקווה לחזור לכאן
לבד,
ובקרוב, ולצלם ולצלם ולצלם. ועוד ועוד.

סוכות תשע"ב
אמא שכולה היא עוכרת שמחות ידועה אני, על עצמי אני כותבת.
.
גלעד שליט עוד מעט בבית.
כשהוא יהיה בבית - אני אהיה אני אהיה שמחה, כמובן. מאד מאד שמחה. מאד שמחה וקצת מקנאה ועדיין מאד שמחה.

וחושבת גם על שני החיילים שנהרגו בזמן החטיפה. שני חיילים שאין להם פנים ואיש אינו זוכר את שמם.

ויודעת שהשמחה והדמעות והמאבק לשיחרור גלעד שליט הם רק קתרזיס, מוצא לחוסר האונים ולצער ולפחד ושל כולנו מול מכונת המלחמה הטוחנת בנו וקורעת נתחים מבשרנו: חמש שנים מחייו של גלעד, ושני החיילים שנהרגו בחטיפה, וכל החיילים, והילדים שלא יחזרו אף פעם -

ואלה שעדיין לא: עדיין לא נהרגו, ונפצעו, ונחטפו, ועונו. עדיין.
 
והמנהיגים שלנו, גנרלים מקצועניים כולם, לא מדברים בכלל על ---אולי זו הזדמנות. עכשיו. להתפייס, למצוא מוצא, לחשוב שיש עם מי לדבר - כי אני יודעת שבצד השני יש אנשים., כמונו. בדיוק כמונו.

אולי כדאי בכלל לחשוב יותר גדול על איך מוצאים מוצא ופתח לעתיד אחר.

זה לא חלום. זה אנושי. ואפשרי.

יום הכיפורים 2011
אלוהים לא כל כך טוב: הוא יכול היה לבנות את העולם אחרת, אך זו הבחירה שלו, ואנחנו שפוטים לסבל.
ועדיין עושים הכל הכי טוב שאנחנו יכולים.

לפני שלושים ושמונה שנים, בעיצומה של מלחמה, נישאתי לבן כפיר: אני "דור שני" עם כל המשתמע – ובן – דור שני למשפחת צברים.
שנינו התגשמות החלום הציוני.
הקמנו משפחה, בעבודה קשה, בהתמדה ועקשנות לעשות הכל הכי טוב שיכולנו.
רצינו ששה ילדים.
אלוהים נתן לנו שתיים.
אחת הוא לקח.
ראש השנה שלנו הוא זמן מותה של יעל בפיגוע.
אני מצרפת שתי קישורית לשתי אפשרויות אחרות של קשר דם.
ומקווה, אולי, שהטוב ייגבר.
מאחלת, כדרך היהודים, גמר חתימה טובה לכולכם.
ויודעת שגם בשנה הזו לא תהיינה לי תשובות. רק שאלות.
יום הכיפורים שלי הוא זמן טוב לצפות בשני הסרטים האלה.
 
בן - -הקישורית למטה



1.10.2011 ראש השנה - שנה של תיקווה לשלום: פורום משפחות שכולות ישראליות ופלסטינאיות עושה קשר דם לעתיד טוב יותר. משתתף - בן כפיר, אבא של יעל.

 


22-9-2011 עוד שנה. עוד שנה בדרך, לפנינו, לקראתנו

שנים רבות לא יכולתי לאחל:
שנה טובה.
לשיר מכל הלב..
לשמוח באמת.
זה היה מן השפה לחוץ.
.
עכשיו אני כן יכולה.
שנים חלפו. הזמן לא עמד מלכת. אני התבגרתי. נולדו לי שתי נכדות.
יעל איננה.
וטוב ורע מתערבבים, בלעדיה. בלעדיה.
בלעדיה - אני מקווה שתהיה שנה טובה.

ואושר.
ומאחלת טוב.

ועושה כל מה שאפשרי כדי שזה יקרה.

שנה טוב לכל מי שאני אוהבת. לכל מי שאוהב אותי.


שנה טובה.
 




יום שלישי 6-9-2011
ביום ששי הקרוב - 8 שנים. שמונה שנים מאז שיעלי נהרגה.
בים שחור של בכי

בים שחור של בכי,
אני עושה הכל כמו שצריך:
צוחקת
מחייכת
מדברת
וחולמת

ובאותה העת – נחרכת נשמתי מצער,
לאטה.
נשרפת, מתפוררת:
אבק שחור, אודים ואפר ועשן.
בלי בתי המתה,
בלי בתי.



אופטימיות. הרי אי אפשר אחרת.
 
 



באירלנד, אוגוסט קר, 2011
 
 
זה לא בגלל הבירה.
לא בגלל האלכוהול.
לא בגלל הקור ולא בגלל הגשם.
אני יושבת על הבר בפא בבאירלנד
 
זה אמיתי.
אירלנד יכולה להיות מעצבנת ברמות.
ימים רבים של גשם גשם גשם, ואפור,
כזה אפור שמעצבן ומדכא ומוציא את החשק בכלל לחיות.
 
אירלנד יכולה להיות כל הזמן גשם ואפור שרק מתחשק לך לברוח מן הארץ הרטובה הקרה הטחובה והמרגיזה הזו.
 
אבל זה יכול להיות גם אחרת.
 
ענין של מזל.
 
יכול להיות מצב שאין רוח, המים חלקים והשמים משתקפים בהם.
האויר נקי מאבק, אובך היא מילה לא מוכרת.
האויר שקוף, צלול כבדולח.
 
לא הגזמתי.
הכחול כחול, והלבן לבן, והאפור אפור, וכל צבע בתחומו, והכל ביחד מייצר מראה מרהיב.
כזה...
 
על חוף מפרץ גאלווי - מים ושמיים משתקפים
 
ואז. לפתע, בפתאומיות, הכל נהיה אפור כהה.
וקרן שמש.
וסירה מוארת,
וקצה התורן משתקף במים...
 
פתאום נהיה אפור כהה - KINVARA
 
ובמקום אחר -
שמיים מייצרים ציור בתוך חלון.
 
אני לא יודעת מי גר שם בבית.
 
סתם בית, עם גינה, צמחים פשוטים פורחים, לא משהו יקר, או מלוקסס כזה.
פשוט.
יפה.
 
כל כך יפה שלי נשבר הלב - למה בגינה שלי זה כל כך מסובך להשיג כזה מראה פשוט, שליו, ולא צרוב משמש.
 
KINVARA - מי צובע בית בכתום???
 
 
אצלי הביגוניות לא מחזיקות מעמד שבוע.
הן תמיד מתות.
לא יודעת למה.
 
וכאן - ברחוב, ביגוניות ענקיות, ענקיות, גדולות עם עלי כותרת גדולים ורכים צומחות להן בתוך קופסה פשוטה, תלויה מעל המים...
 
קינסייל - על שפך הנהר לים.
 
 
זוהי אירלנד שלובשת חג בשמש.
חגיגה של צבע וצורה וניקיון.
 
וחן.
חן כזה שיש רק כאן.
 
קינסייל - ככר השוק.
 
במסעדה הזו שתיתי תה.
ילד בחלצה ירוקה וסינר אפור הגיש לי תה, חלב ועוגיות.
 
פתאום החיים נראו לי כל כך פשוטים, כל כך יפים ,שחבל, פשוט חבל לבזבז אותם בריב, בדאגות, בסיכסוכים ותחרות והישגים,
כשהכל יכול להיות כל כך שליו רגוע ויפה.
אני יודעת, זה בנאלי.
אבל באירלנד, בקינסייל, במסעדה זהו, זה לא נראה בנאלי כלל.
לא לי.
 
אולי כל מה שצריך זה כוס חלב, ועוגיות.
ויופי....
 
קיסייל - מסעדה קטנה ומתוקה מאד מאד מאד מאד
 
 
או כוס גדולה של בירה גינס.... כזו שחורה עם קצף רך...
 
בירה גינס שחורה עם קצף רך, כזה שעושה שפם על השפה העליונה...
 
כן.
לחיות פשוט.
גם אני רוצה ככה:
לרדת אל המים, בלי יותר מדי ציוד יקר,
ככה.
בחולצה דהויה ומכנסיים משופשפים
ושער מתבדר
 
אגם, מפרץ ומיים. מתנה.
 
 
ואחר כך לחזור למציאות צבעונית עליזה, שמחה, צוהלת. \כזו שלוקחת את החיים בקלות
בקלי קלות,
בלי דאגות.
בלי דאגות בכלל.
 
 
צבעים צבעים צבעים צבעים צבעים



יום חמישי, 4.8.2011
בוקר בכרמים.
 
כפר תבור, ליד הבית
מוקדם ,
לפני החום, אחרי זריחת השמש
יצאתי מן הבית אל הכרם.
חודש נעדרתי - והוא שינה פניו.
שופע פרי:
 
ניגשתי קצת יותר קרוב:
 
כרם בכפר תבור

יותר קרוב...
חשבתי איך זה,
מיץ,
עסיס,
צפוף ומתפרץ בשפע שכזה,
הכל מן השמיים,
מן האדמה.
 
ממש ליד הבית

ולרגעים - הכי קרוב:
צללתי,
אל האשכולות,
מוצפת אור,
מוקפת פרי עדין נוצץ בשמש ....

בתוך הענבים, אני שטופה במתיקותת



 
יום חמישי, 4.8.2011
ציטוט ששבה את לבי:
ג'ון סטיינבק, הפתיחה לספר "מסעותי עם צ'רלי" שמונח על שולחני:
כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה.
כשעל פי מניין השנים נחשבתי לאדם בוגר, היתה התרופה ,שרשמו לי גיל העמידה.
בגיל העמידה הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי
ועתה, כשאני בן חמישים ושמונה, אולי סניליות תעשה את העבודה.....



מוקדש באהבה רבה לדוקטור נועה לביא, מחלקת השתלת מח עצם, מרכז רפואי רמב"ם חיפה

שבת, 30.7.2011
ליד בית החולים רמב"ם - טיילת בת גלים.
שלושה שבועות, בין ההשתלה, העירויים, הזריקות והבדיקות, כמעט כל בוקר, כמעט כל ערב, אני עוזבת את חדרו של עמירם, אל שפת הים.
בין הזקנים
(ומה אני???)
דוברי רוסית....
לא מקום של עשירים.
 
..ומסתבר שלא צריך להיות עשיר.
אפשר אחרת.
להנות.
בלי למהר.
 
הנה מה שראיתי, חוויתי, ולקחתי אתי
 
חיפה, סבתא טיילת בת גלים
 
די בקרוקס ורודים לצבוע את היום
חיפה, קרוקס, טיילת בת גלים
 
 
 
חיפה, קרוקס, טיילת בת גלים
 
 
יחיפה, קרוקס, טילת בת גלים
 
חיפה, טיילת בת גלים
 
לשבת בנחת מול הים, בהשקעה מינימלית,
 
חיפה, סבתא, טיילת בת גלים
 
לפגוש חברים, זה הרי הכי חשוב
 
חיפה, סבתות על טיילת בת גלים
 
ללגום בירה
 
חיפה, בירה על טיילת בת ג לים
 
ללטף חתול, ולחשוב שהחיים יפים, עכשיו, ומותר להנות.
מותר להנות.
 
חתול בטיילת בת גלים
 



לאיילת, באהבה.
 
יום ד 27.7.2011
בבית החולים המחלה שוכנת דרך קבע, והמוות פוקד את החדרים לעתים קרובות יותר מאשר בחיים שבחוץ.

שבועיים וחצי בבית החולים היו לי מפגש עם חויה מסוג אחר..
הרופאים והצוות עוסקים כל רגע במתן חיים, ובאיכות חיים.
אני - בצידו השני של החלוק הלבן - איבדתי את הביטחון שאחייה לנצח ותמיד אהיה בריאה.
התחזקה בי הודאות שהחיים יפים, ומותר להנות, ועכשיו .
עכשיו.
עכשיו.


יום ראשון 10.7.2011
טיילת בת גלים מוזנחת מלוכלכת.... עורבים לרוב הופכים את תכולת פחי האשפה,
וחתולים.
מכל המעמדות.
 
המלך.
 
 
היפהפיה ירוקת העין
 
 
והנסיכות המפונקות....
 
 
 

\עדיין יום רביעי, 6.7.2011
 
 



יום רביעי 6.7.2011
לילה שקט מאד על התבור. הנזירים ישנים מאחורי דלתות ברזל ושערים סגורים.
 



אולי בסתיו

מסע אחר שולט כעת בזמן שלי.

אני חולמת על ימים בלי פחד מוות.
יודעת שאולי כבר לא יבואו לעולם.

לאחרונה זה בא מכל הכיוונים.
זה כבר מובן שלא אחיה לנצח.

אני יודעת - זה הזמן שלי לצאת לכל המסעות.
לתת לכל החלומות מקום.

וזמן.

אולי בסתיו.




 

יום חמישי 30.6.2011
לעדן
Serendipity - Ability to make valuable dicoveries by accidents
 
סרנדיפיטי - היכולת לגלות דברים בעלי ערך במקרה.
 
סרנדיפיטי היא מילה מכוננת בחיי: צאי לדרך - הדברים הטובים יקרו לך, באופן שאינך יכולה לחזות אותו כעת.
ואפשר לכתוב על זה מאמר גדול, ואולי זה יבוא.
כך אני מאמינה - שאם אשב בבית לא יקרה כלום.
אך כשאני יוצאת, לדרך, עושה צעד קדימה - הדברים יקרו לי כבר באופן חיובי, ובאופן שאיני יודעת לחזות אותו כעת.
אני יוצרת את ההזדמנות - והחיים יתנו לי מענה מתאים לחלומות שלי.



עיקרם - מסע איטי על פני מציאות לא מוכרת. מסע איטי עם זמן ספיגה והתרשמות ויצירה, בכתב ובצילום.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

ביליתי יומיים בחברתה של אשתו של שר הביטחון של... לא אומר, כמובן.

מדינה לא גדולה באמריקה המרכזית.

וחשבתי לי - מי בכלל רוצה להיות אשתו של שר הביטחון?

היא הגיעה מטאוואן, לא הספיקה לישון לילה אחד שלם - ושמו אותה בלימוזינה מפוארת - היישר למצדה. משעמם לה.

היא ישנה כל הדרך הלוך וכל הדרך חזור בגלל הג'ט לג - ובמצדה, בצל הראשון, התיישבה, משועממת ונרגזת, לא מבינה למה היא צריכה לסבול.

על שפת ים המלח היה לך חם מדי להיכנס למים - ובילינו את זמן ההפסקה בסיפורים,שלה, כמה סבלה מן האוכל הסיני, ואיך בארצה היא משמשת הד לפעילותו של בעלה: עושה פעילויות צדקה למען נשות החיילים ועוד.

וכששאלתי אותה - ומה אם אשה כמוך רוצה לחיות את החיים שלה, לא של בעלה???

היא לא ממש הבינה על מה אני מדברת ורק אמרה - אצלנו זה לא קורה

 






יום ראשון 12.6.2011
 
ימים קשים,
ימים טובים,
באים, הולכים.
משנים צורה
וצבע.

וחולפים.

בלי שוב.

שיר שכתבתי מזמן.
הוא נוכח בחיי,
כמו כל הטוב.
כמו האושר.

שברי חלומותי / יפה כפיר

בסוף כל הדרכים

הקבר

מחכה

לי.

ילדתי

בתכריכים.

אני – חולמת חלומות שנשברים אל אבן מצבה

וצוללים

אל בור שחור.

מרוסקים.

שברי חלומותי מסתחררים בבור שחור.






שבת, 11.6.2011
לאסתרקה חברתי - תודה שהיכרתי לי את היופי הנדיר הזה
אולב האוגה (1994-1908) הוא תופעה מיוחדת - גנן שנולד, חי ומת בחווה מבודדת, הצופה אל הפיורדים של מערב נורבגיה.
האוגה פרסם שירים בביטאונים חקלאיים, עד שהתגלה והיה לאחד מבכירי המשוררים בארצו.
 
ואני חושבת עליו, לפעמים, מאז היכרתי את השיר.
חשה בו כאח שלי.
כנשמה זרה, ורחוקה,
ומתחברת.
 
זה החלום

זֶה הַחֲלוֹם שֶׁאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה

שֶׁמַּשֶּׁהוּ מֻפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם

שֶׁזֶּה מֻכְרָח לִקְרוֹת

שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ

שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ

שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ

מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְּמַן.
תודה לדורון רובינשטיין על תיקוני הניקוד


 

 

אלוהים,

פתח את עיני

שאיטיב לראות את הפלא

הטמון בפנים

ולא רק את ברק הקליפה

[ המילים החקוקות במצבת האבן שעל קברו באולוויק' נורבגיה ]

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
     
 
 
נבנה ע"י דעת נט האתר עוצב בהשראת אתר הצילום של יוסי קרמר