עשר שנים בלי יעל: ערב של מפגש עם חברים, להיזכר ביעל כי עברו עשר שנים ליום שממנו היא נעדרת מחיינו כאן.
עשר שנים - ואנחנו כאן, וניפגש להיזכר, ולשוחח, ולשמוע את שירת המקהלה של בית הספר בו למדה, לזכור אותה, לחשוב עליה, להיות ביחד.
את הכאב הבעתי במילים קטנות ממנו, מלים צנועות, לא חשובות, לא מביעות אלא קצהו של הצער והסבל. בספר. של שירים. "מעבר לכאב" זה שם הספר, אסוף של שירים על העדרה ועל חיי ללא בתי הצעירה.
המפגש יתקיים ביום שלישי 28, במאי, בשעה 19:30 בבית אריאלה (הספריה העירונית ליד מוזיאון תל אביב ) בתל אביב..
פרטים על קרן יעל קרן סיוע פרטית וצנועה, שלי, לנשים במשבר באמצע חייהן, ללא בן זוג.
ברכבת מלוזאן לפריז
פברואר 2013
מוצא
מעבר ליומיום שלי
מעבר לאובדן
לזכרונות
ולתקוות שהתנפצו
יש מציאות אחרת
אני
נוסעת
ברכבת לפריז
זוכרת
יש מוצא
תמיד אפשר אחרת
יש עוד דרך
מוקדש לגיסתי האהובה
מלכה סימון
מקיבוץ שלוחות
חוט דקיק
כאן שלגים מכל כיוון
הכל אפור ולבן
שחור
עצים
קרחים
בתים
עומדים
בנוף קפוא
כלואים
אני דוהרת בבועה שקופה זרה ויחידה
וחוט חמים. דקיק
של אהבה
קושר אותי
אליך
2/2/2013
עמירם נפרד מן החיים ביום חמישי בערב, 17.1.2013. זה היה בבית, הייתה כמעט שעת חצות.
החזרנו את גופו לטבע למחרת בשעות הבקר, בבית הקברות בקיבוץ שלוחות.
אני מזמינה, את מי מכם שיכול להתפנות בהתראה קצרה כזו, בעוד שבועיים, להיפגש לזכור את עמירם בקשר אל הטבע ואל חברים.
סדר הזמנים:
1. מפגש בבית גבריאל על הכנרת: נגיד מילים לעמירם ונחווה את הטבע דרך עיניו ורגשותיו של דוד מונסנגו, חבר משנים רבות. אחד החלומות הרבים שעמירם לא זכה להגשים היה מסע לאנטארקטיקה, לראות בעלי חיים. דוד מונסנגו יספר על מסעותיו, וידריך אותנו בתערוכה נהדרת של 60 צילומים עוצרי נשימה מאנטארקטיקה, ומעוד ועוד: בעלי חיים גדולים וגם קטנים מאד אותם בחן בעיניו הרגישות וצילם במומחיות וקפדנות אשר מאפיינות אותו כל כך, ובעיקר באהבה
2. אחרי הצהריים נסע אל ביתנו בכפר תבור (20 ק"מ מבית גבריאל) להיפגש, לאכול ארוחת צהריים משותפת ולהיות ביחד עם צילומים ועוד הדים לחיינו המשותפים, הקצרים.
3. ביום ראשון, 17.2.2013 נקיים אזכרה בבית הקברות והתכנסות.
א. ביום ששי 15.2.2013 בשעה 09:15 בבוקר התכנסות בבית גבריאל (יש להביא בחשבון כשעתיים ברוטו נסיעה מתל אביב). ארוחה משותפת בכפר תבור: אני אכין גבינות צ'רקסיות, כיסוני גבינה ועוד קצת. אנא הביאו גםמשלכם, לפי טעמכם, ללא בשר. סיום משוער בשעה 15:00 בכפר תבור.
ב. ביום ראשון 17.2.2013 אזכרה בבית הקברות של שלוחות והתכנסות למשפחה ולחברים – השעה טרם נקבעה. כפי הנראה אחרי הצהריים.
כדי שנוכל להיערך אני מבקשת להודיע על כוונה להשתתף, תודה!.
31.12.2012 המסע האישי שלי ושל עמירם הביא אותנו שוב אל מול הים, למחלקה ההמטולוגית ברמבם.
כבר שלושה שבועות, עם הפסקות קצרות בבית, שאנחנו חווים את מערכת הבריאות הציבורית.
עכשיו אנחנו כאן, במחלקה ההמטולוגית בחדר פרטי משלנו אחרי שבועות של הכרות מעמיקה עם הפנימיות - פנימית ח, פנימית ה.
צוותים, רופאים ואחיות והעובדים, של מלאכים. ולא פחות. אנשים מסורים וטובים, ובעלי מקצוע.
והתנאים - בלתי אפשריים.
המהומה, הרעש, המגע הלא פוסק עם אנשים זרים.
להיות סגור בין וילונות, בלי מגע עם השמיים, אור השמש,
לא טוב, לא פשוט, ובעיקר - לא בריא. מסוכן לבריאות החולים.
ולא אכביר מילים.
6.12.2012
בקר טוב. יום גשם, ואני רואה בכל פינה ליד הבית מראות שקוראים לי - צלמי! לקטי את היופי הזה.....
ביום ששי הייתי בשוק הפשפשים ביפו. גם שם שפע של מראות, ואני בתוכם: שקופה ומשתקפת -
זה עונג - כעת אני חורשת קצת ספרי מסע - באופן וירטואלי נעה על הגלובוס.
ג'והן מיור - הוצאת נהר - מסעות באלסקה. חוויה עוצרת נשימה.
קוראת ספר על הליכה בשביל האלפאצ'ים... אני בעיצומו: מושך את הלב, התיאור של איך יוצאים לדרך. איך הופכים את החלום למציאות.
וגם קניתי - את הודו של עזריאל קרליבך.....
בשבח האיטיות - זה היכה בי, בתוך מרוץ החיים:
הטיסה המתמדת,
התסכול הקבוע, שלי, ואלי גם שלכם?
שאני לא מספיקה. לא מספיקה.
תמיד אותה תחושה - שיש יותר
ווכולם כבר שם - רק אני עוד לא הגעתי.
הקליקו נא על צילום כריכת הספר - משמאל:
המאמר מרגש,
ואני מצרפת אליו צילום ספסל על שפת אגם ז'נבה
בביתה של חברתי שאיפשרה לי שבוע של מוצא מן המירוץ המטורף
19.10.2012
יום אחד אחזור לאזור האגמים של אנגליה. אין לי צילומים של הירוק ההוא, לצערי... הייתי שם לא פעם, מדריכה בטיולים מאורגנים, בודקת כל הזמן את השעון, מהר, צריך, עוד לא היינו, מה יהיה.... הייתי שם. ואהיה.
אשב על שפת אחד האגמים, אולי, למשל ULSWATER שאהבתי. במיוחד. אשב - ואצטט את וויליאם וורדסוורת:
I wandered lonely as a cloud That floats on high o'er vales and hills, When all at once I saw a crowd, A host of golden daffodils; Beside the lake, beneath the trees, Fluttering and dancing in the breeze.
14.10.2012
כעת אני בבית,
פוגשת את אשר ניגלה בעצירה מוחלטת.
פנאי היא הוויה זרה לי. מה עושים בו?
מה עושים עם התחושה של ההחמצה, כשהעולם סואן רוגש וחי לו את חייו המופלאים - ורק אני נישארתי מאחור?
אני לומדת מה עושים במצבים כאלה..
לא פשוט, שונה מכל ההתניות אשר טבועות בנשמתי: ללכת, לבקר, לצאת, לראות, לחוות, לקלוט במצלמה פיסות חיים ממחוזות זרים לתוך המציאות שלי...
עכשיו זה לא ללכת, לבקר, לצאת......
עכשיו זה כאן.
עכשיו זו הרעות, החברות. עכשיו זה להיות בשביל אדם אחר. לא בשבילי.
עכשיו זה לא רק מה שבי הולם, שואף, חולם.
עכשיו זו הפוגה כפויה שמפנה מקום למשהו אחר.
לנתינה ללא תנאים. להתמסרות. לויתורים, כניעה לכוח שחזק יותר משנינו.
להבנה שלא הכל אצלי ביד.
להבנה שיש מקום סופי אשר ממנו לא חוזרים, וכל חיי אני חושבת שאחיה לנצח...
כעת מרשה קצת ליגון, לצער, לדמעות לפחד ולכאב להיות,
בן ששים לזיקנה. ואני בת ששית ושתיים.... והזיקנה טובה לי. אני אוהבת להיות בת ששים ושתים, עם הכאב, והחלום.
2 אוקטובר 2012
הטיול לסקוטלנד ולאירלנד יצא לדרך - בלעדי. נשארתי כאן, כי אלה החיים שלי עכשיו.
להיות. לתמוך. לשמור. לדאוג. ולעזור.
זוהי האחריות אשר לקחתי על עצמי. זוהי מהות האהבה אשר ביקשתי .
זו הבחירה שלי כעת: לוותר על הבחירות שלי, ולהיות - פשוט להיות. בשביל, למען.. לא בשביל עצמי.
ספטמבר 2012
עוד מעט, בסוף החודש, בראשית הסתיו, לסקוטלנד ולאירלנד.
שוב.
כיף.
אני מאד שמחה.
שמחה מצפה למפגש חוזר עם הירוק, התרבותי, המורכב כל כך פוליטית ומבטיח שיש גם פתרון לסיכסוכים. ויש גם מוסיקה ונוף ושיר וזמר והאנשים תמיד כל כך סימפטיים....
אני מאד מאד שמחה.
אוגוסט, 2012
שנים שלא הייתי כל הקיץ כאן: בארץ, בלחות, בזיעה, בדביקות, במזגן, בגעגועים למשהו אחר.
זה קשה, מצמית, סותם לי את המחשבות, לא טוב.
לפעמים אני חושבת שהמזרח התיכון הוא לא טוב, ועדיף לא להיות כאן.
ואז, מהר מהר, באים הזכרונות: שואה, הורים, דודים דודות שנשרפו בתנורים, אומרים לי - אין לאן ללכת.
למרות הכל.
למרות הכל הבית כאן. למרות המוות של יעל בתי שנהרגה כאן בסכסוך הזה, חסר תוחלת, חסר סיכוי לפתרון.
אולי זה לא שפוי כל כך. איני יודעת. אולי זה לא שפוי לחיות כאן ולחשוב כאילו כלום, כאילו שהכל בסדר.
בקיץ כאן עם איומי המלחמות וצל איראן וכל ההפחדות - אני חושבת על מקום אחר. אומרת לעצמי - אולי ללכת למקום אחר. לקצת, לא לתמיד, רק בינתיים. לזמן מה.
יודעת שאני כאן לזמן מה.
בגיל ששים ושתיים אני יודעת שעשרים שנה שעוד נותרו לי, הלוואי, זה רק זמן מה.
הנה צילום מאירלנד.
מציאות צוננת. הקלה בחום. זה רק חלום, ורק לזמן קצר - אבל אני רוצה לחזור לשם.
רוצה לשם - נשארת כאן.
יוני 2012
הרבה דברים קורים לי לאחרונה, החיים לא קלים בכלל ולפעמים אין לי אויר לנשימה. ב תוך כל זה החיים כמו החיים - זורמים.
לפני ימים מעטים, פתאום, פגשתי אשה אחת, אשה שהיא באמת גדולה מן החיים.
אשה שהספר פרי עטה העיר בי כאב גדול, כבוש, שמאיים לפרוץ ולהזכיר עד כמה הייתי
מטומטמת טפשה חלשה.
אלה מילים שנשים אומרות לעצמן. מילים שגברים לא אומרים לעצמם.
מילים שאנחנו אומרות לעצמנו בלי כל הצדקה.
לא אזכיר את הפרטים של הסיפור שלי. לא כעת. כל מי שמלווה אותי בדרך החיים מכיר את מה שהיה פרק בחיי שלוש שנים, וחברי מכירים את הסיפור מקרוב וגם מכירים את האיש. אלה נושאים שלא מדברים עליהם.
ניצול,
פגיעה מינית,
סחיטה רגשית,
יותר קל להעמיד פנים שהכל בסדר ושאני סיפור של הצלחה.
ולא אוסיף דבר – הכל ברור.
אני ממליצה מכל לב לקרוא את ספרה של ניצה סקולניק "שלום לך מסה הקטנה". זה לא הסיפור שלי, הוא שונה לגמרי משלי.
אבל הוא מטפל בכל הכאבים האלה שכל כך הרבה נשים חוות. וגם מציע פתרון גדול, תקווה והחלמה.
באופן לא צפוי ומאד ספונטני הזדמנתי ללוזאן, שוייץ. כאן אני יושבת לי מול האגם, גבוה, מול המים, ומברכת את מזלי הטוב ואת היכולת שלי ללכת עם החלומות שלי בלי פחד.
לקצר סיפור אישי לגמרי - את חברתי בשוייץ הכרתי במקרה, באופן לא צפוי. החלפנו מכתבים במייל, והתיידדנו.
אני - רדופת היכרויות אחרות, שהיו מעין "BLIND DATE" ולא עלו יפה - חששתי.
אודה.
וחברי - הם לא ממש עזרו -
את בכלל מכירה אותה?
ואיך את נוסעת לבית זר בלי לדעת בדיוק אל מי?
אני - נתתי גם הפעם אמון : אמרתי לעצמי - מה יכול להיות? לקחתי את עצמי בשעה של צורך עז במנוחה, עליתי על מטוס ובאתי אל בית ואשה שלא הכרתי קודם. וזה חלום, והגשמה של משאלה, ומתנה של החיים.
וכך אני רוצה להיות תמיד:
נותנת אמון. והולכת עם החלומות. ונוסעת. ופוגשת. ומאמינה.
לריקודים, למוסיקה, להתרגשות, לתעוזה, - לכל (טוב - כמעט לכל...) שתל אביב שופעת - בלילות!
פברואר 2012 - יום אביב חינם. טיילתי קצת, נטענתי בהרבה כוחות, שמחה ויופי, וקרוב קרוב לבית.
תל בית שמש מוצף כלניות, ומנזר בית ג'ימאל משלים את היציאה מן הבית לטיול מלא יופי וגם משמעות.
ינואר 2012
יצאתי עם נשות "מסע נשי" ליום נשים בשפלת יהודה - חוויה זכה שלא זכיתי לה כבר זמן רב: מפגש עם נשים שבחרו לחיות מחוץ למציאות שלנו - לחיות חיים שקטים.
חשבתי שאין דבר כזה.
יש.
ויש לו גם מחיר - של הויתור. הויתור השלם על מה שבעיני נחשב כל כך - המסעות, ההיכרויות, היצירה, הצילומים והכתיבה והבית והזוגיות והילדים - כל מה נותן טעם לחיי...
שתי נזירות פגשתי - מפגש קצר אך מרגש מאד.
הקליקו נא על הצילום -
דצמבר 2011
התוודעתי מקרוב אל שני שבילי הליכה חדשים בגליל התחתון: שביל ישו ושביל הבשורה: שני שבילים קרובים ומקבילים כמעט, ומובילים את ההולך בין נצרת לכנרת שניהם מאפשרים למטייל הנוצרי התבוננות, הרהורים
קדושה ועליה לרגל ומפגש עם מציאות של היום והתבוננות בגליל של ישו ותלמידיו יעד חדש, מענין ומאתגר
וגם - ממש ליד הבית
18.11.2-11 - חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב
את, אחותי שנולדת באתיופיה - פגשתי אותך לזמן קצר מדי:
נובמבר 2011 חזרתי מדרום אמריקה. היה טיול שמח.
הנה הצילומים של ה מטיילים. תודה לכם, חברים יקרים על טיול נהדר שחוויתי אתכם.
ותודה גם לחברת פגסוס על ביצוע מושלם ותמיכה ברגעים קשים ולא צפויים שיש תמיד ביבשת הזו.
בקיץ הבא אהיה בת 62, צעירה לנצח... הזמן רץ, יותר מהר ממני. החלטתי להתייחס אליו לשם שינוי ברצינות.
זה זמן שלי ללכת למקומות חדשים, ולעשות דברים שעוד לא עשיתי.
די להיות מדריכה עם אחריות ודברים שחייבים לעשות ואנשים לשמח. הגיע הזמן לשמח את עצמי.|
ניפגש בדרכים – אך אני אהיה אותה מטיילת עצמאית שאותה אנו פוגשים לפעמים.... משהו כמו זה – ראו נא כאן.
לכל חברי לעבודה – עונה מוצלחת מסעות יפים לרוב - ממני.
אני - עוד טיול אחד אני מדריכה – והוא הגדול בטיולים. ואחר כך – השמיים הם הגבול שלי.
התחלתי להדריך טיולים בשנת 1979. 32 שנים. קשה להאמין. עכשיו זה זמן טוב מן ללכת קדימה, ובצעדים גדולים. לכולכם - תודה על שנים רבות של שיתוף פעולה ותמיכה.
נכתב בפוארטו נטאלס, כשאני כאן אני חושבת שזה המקום הכי יפה בעולם. מקווה לחזור לכאן לבד, ובקרוב, ולצלם ולצלם ולצלם. ועוד ועוד.
סוכות תשע"ב
אמא שכולה היא עוכרת שמחות ידועה אני, על עצמי אני כותבת.
.
גלעד שליט עוד מעט בבית.
כשהוא יהיה בבית - אני אהיה אני אהיה שמחה, כמובן. מאד מאד שמחה. מאד שמחה וקצת מקנאה ועדיין מאד שמחה.
וחושבת גם על שני החיילים שנהרגו בזמן החטיפה. שני חיילים שאין להם פנים ואיש אינו זוכר את שמם.
ויודעת שהשמחה והדמעות והמאבק לשיחרור גלעד שליט הם רק קתרזיס, מוצא לחוסר האונים ולצער ולפחד ושל כולנו מול מכונת המלחמה הטוחנת בנו וקורעת נתחים מבשרנו: חמש שנים מחייו של גלעד, ושני החיילים שנהרגו בחטיפה, וכל החיילים, והילדים שלא יחזרו אף פעם -
ואלה שעדיין לא: עדיין לא נהרגו, ונפצעו, ונחטפו, ועונו. עדיין.
והמנהיגים שלנו, גנרלים מקצועניים כולם, לא מדברים בכלל על ---אולי זו הזדמנות. עכשיו. להתפייס, למצוא מוצא, לחשוב שיש עם מי לדבר - כי אני יודעת שבצד השני יש אנשים., כמונו. בדיוק כמונו.
אולי כדאי בכלל לחשוב יותר גדול על איך מוצאים מוצא ופתח לעתיד אחר.
זה לא חלום. זה אנושי. ואפשרי.
יום הכיפורים 2011
אלוהים לא כל כך טוב: הוא יכול היה לבנות את העולם אחרת, אך זו הבחירה שלו, ואנחנו שפוטים לסבל. ועדיין עושים הכל הכי טוב שאנחנו יכולים.
לפני שלושים ושמונה שנים, בעיצומה של מלחמה, נישאתי לבן כפיר: אני "דור שני" עם כל המשתמע – ובן – דור שני למשפחת צברים. שנינו התגשמות החלום הציוני.
הקמנו משפחה, בעבודה קשה, בהתמדה ועקשנות לעשות הכל הכי טוב שיכולנו. רצינו ששה ילדים. אלוהים נתן לנו שתיים. אחת הוא לקח.
ראש השנה שלנו הוא זמן מותה של יעל בפיגוע.
אני מצרפת שתי קישורית לשתי אפשרויות אחרות של קשר דם.
ומקווה, אולי, שהטוב ייגבר.
מאחלת, כדרך היהודים, גמר חתימה טובה לכולכם.
ויודעת שגם בשנה הזו לא תהיינה לי תשובות. רק שאלות.
יום הכיפורים שלי הוא זמן טוב לצפות בשני הסרטים האלה.
עיקרם - מסע איטי על פני מציאות לא מוכרת. מסע איטי עם זמן ספיגה והתרשמות ויצירה, בכתב ובצילום.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
ביליתי יומיים בחברתה של אשתו של שר הביטחון של... לא אומר, כמובן.
מדינה לא גדולה באמריקה המרכזית.
וחשבתי לי - מי בכלל רוצה להיות אשתו של שר הביטחון?
היא הגיעה מטאוואן, לא הספיקה לישון לילה אחד שלם - ושמו אותה בלימוזינה מפוארת - היישר למצדה. משעמם לה.
היא ישנה כל הדרך הלוך וכל הדרך חזור בגלל הג'ט לג - ובמצדה, בצל הראשון, התיישבה, משועממת ונרגזת, לא מבינה למה היא צריכה לסבול.
על שפת ים המלח היה לך חם מדי להיכנס למים - ובילינו את זמן ההפסקה בסיפורים,שלה, כמה סבלה מן האוכל הסיני, ואיך בארצה היא משמשת הד לפעילותו של בעלה: עושה פעילויות צדקה למען נשות החיילים ועוד.
וכששאלתי אותה - ומה אם אשה כמוך רוצה לחיות את החיים שלה, לא של בעלה???
היא לא ממש הבינה על מה אני מדברת ורק אמרה - אצלנו זה לא קורה
